Breads and flours - Community of Marrakech

חדש במרקש מאי 2022

חלות שבת כשרות!!!

בהזמנה מראש עד יום חמישי בצהריים:

לפרטים וטלפון להזמנות: +212 5253-03025

מיקום: https://goo.gl/maps/g8AtLRYxAJicQ6HL6

פת גויים (עכו"ם) -ל חם שנאפה על ידי גוים אסור באכילה. אם יהודי הדליק את התנור (או השליך בו קיסם) - הלחם מותר.

במקום שאין אופה יהודי, יש מתירים לאכול להם של אופה נכרי (כמובן אם נתברר שאין בלחם תערובת של מוצרים לא כשרים). בכל מקרה אין לאכול לחם שאפה אדם פרטי גוי לעצמו. גם איסור זה בא למנוע קשרי חיתון עמהם.

והדין במרוקו - שיש להתיר לקנות לחמים במאפיות המסורתיות ואין חוששים מתערובות של שומן מן החי או מיני תערבות במאפיות המסורתיות ( 'לאפראן') ונהגו לשליך קיסם לתנור על מנת להיות שותפים באפייה.

פרק א - דין פת גוים

בהסכמת מרן הראשל"צ רבינו עובדיה יוסף שליט"א ועוד רבנים גדולים וחשובים

א. חכמינו ז''ל אסרו לאכול פת של גוים, כדי להתרחק מהם ולא להתערב עמם שחששו שמא אכילת פתן תביא לידי חתנות עמהם. ואף כשאין להם בנים ובנות, או שיש חשש איבה וקטטה עם הגוי, שלא חילקו חכמים בגזירתם. ואיסור הפת, דוקא כשעשו גוי או גויה את האפיה עצמה, אבל אם הם רק לשו את העיסה וערכוה, והישראל אפאה כמות שהיא, מותרת אפילו אם היתה הפת של הגוי. ולא אסרו אלא פת של חמישה מיני דגן אבל פת של קטניות ושל אורז ודוחן אינו בכלל פת שאסרו. ופת שמעורב בה קמח מחמשת מיני דגן וקמח משאר מינים, הולכים אחר הרוב, שאם הרוב הוא מקמח של חמשת מיני דגן אסור, ואם הרוב הוא משאר מינים ואפילו מאורז מותר.
ב. פת של גויים שאסרו הינה פת שאפאה גוי, אבל אם אפאה ישראל מותרת אפילו אם בעל המאפיה הוא גוי, והוא הדין להיפך שאם בעל המאפיה הוא יהודי אבל הפועלים הם גויים, המאפה אסור באכילה מדין פת של גויים.
ג. כיון שבעשיית הפת ישנו שלש מלאכות: הדלקת התנור. אפיית הפת. ניעור האש או ניפוחו, אם כן יכול הישראל להכשיר פת הגוי על ידי שהשתתף עמו באחת משלוש המלאכות הנ''ל. לפיכך גוי שהדליק את התנור ואפה בו הישראל או שהדליק ישראל ואפה בו גוי, או שהדליק הגוי ואפה ובא ישראל וניער את האש, או נפח בה, הפת מותרת אף לכתחילה, אפילו אם היתה של בעל הבית גוי, ואפילו אם השליך רק חתיכת עץ אחת לתוך התנור בהיסקו, התיר את כל הפת, כיון שלא גזרו אלא על מנת שיהיה היכר שהפת שלהם אסורה, אלא שהשלכת העץ מועילה דוקא כשהיא נעשית מתוך כונה להכשיר, אבל אם זרקו לתנור כמתעסק בעלמא, שלא כיון להכשיר, אין זה מועיל להתיר את הפת. ומכל מקום אין צריך שידע הגוי שכוונתו בזריקת הקיסם היא להכשיר את המאפה.
ובתנורי אפיה חשמליים וכדומה, יגביר מעט את החום באמצעות הכפתור. ובתנורי גז יפתח מעט את ברז הגז, ואף בתנור חשמלי שיש בו טרמוסטט וכשמגדיל חומו אינו מדליק גוף חימום נוסף אלא מאריך את זמן הפעולה של גוף החימום, מכל מקום מכיון שהחום יותר גבוה והוא מקרב ומזרז את האפיה דינו כזריקת קיסם, ומועיל להכשיר את המאפה. ועל כל פנים לכתחילה טוב שיכבה את התנור וידליקנו שוב כך שתהא כל הפעולה על ידי היהודי.
ד. גוי שאפה פת מבלי שהישראל יעשה אחת משלוש המלאכות המכשירות, ונגמרה אפייתה, יכול הישראל להתירה על ידי שיחתה בגחלים או יגביר את חום התנור כל זמן שהפת זקוקה לתנור ומשביחה באפייתה. ויש אומרים שכל זה כשהפת בעודה בתנור אבל אם כבר הוציאה מהתנור אין מועיל לחזור ולאפותה, ולהלכה יש להקל אף בזה. ואם לא עשה אחת מהפעולות הנ''ל הפת אסורה, ואף על פי שיש אומרים שאפשר לתקנה ולהתירה באכילה על ידי שיבשלנה או יצלנה הישראל אחר כך, מכל מקום מדברי כמה ראשונים ומרן ז''ל שקבלנו הוראותיו מבואר שלא מועילה תקנה זו, והעיקר כמותם. ואותה פת אסור למוכרה לגוי, גזירה שמא ימכרנה לישראל, אלא יחתוך אותה לפרוסות וימכרנה לגוי, שאין ישראל קונים פרוסות פת מגוי.
ה. מה שנתבאר לעיל שאם הדליק הישראל את התנור ואפה בו גוי מותרת הפת לכתחילה, היינו אפילו אם הדליק הישראל את התנור או את האש על ידי שעון שבת או על ידי שלט רחוק.
ו. אם אפו בתנור של גוים כמה פעמים ביום אחד והכשירו את התנור על ידי השלכת קיסם וכיוצא בזה, כל עוד שנשארו קצת גחלים בוערות מההיסק הראשון שהותר על ידי השלכת הקיסם, כל מה שיאפו לאחר מכן באותו יום מותר בדיעבד, אבל אין לסמוך על זה לכתחילה אלא צריך להסיק את התנור או לזרוק קיסם בכל אפיה.
ואם לא נשארו גחלים בוערות מההיסק הראשון, והסיק הגוי שוב את התנור, לדעת מרן ז''ל לא מועילה השלכת הקיסם של ההיסק הראשון ויש לשוב ולהשליך קיסם על ידי יהודי, אבל לדעת הרמ''א מועיל ההיסק הראשון אף אם הוציאו את הגחלים מחוץ לתנור, ומכל מקום גם לדעתו לא יסמוך על זה אלא בשעת הדחק אבל לכתחילה צריך לעשות אחד משלושת האופנים שנזכרו בסעיף הקודם. לפיכך בתנורים המצויים בזמנינו שהם פועלים בכח החשמל או גאז שכאשר סוגרים התנור נכבית האש מיד ולא נשאר כלום מההיסק הראשון, אם הגוי כיבה את התנור אחר האפיה, לדעת מרן ז''ל חייב הישראל להדליק את התנור באפיה הבאה וכן על זו הדרך בכל אפיה ואפיה, שאפילו נשאר חום מההיסק הקודם, מכל מקום כיון שכשכיבה הגוי את התנור כבתה האש שבתוכו לגמרי, נתבטלה ההדלקה שנעשתה בהתחלה על ידי הישראל. והוא הדין לתנור המיוחד המצוי בזמננו שכאשר פותחים את הדלת בכדי להוציא ממנו את המאכל שבתוכו מיד כבה התנור באורח אוטומטי ואח''כ כשסוגרים את הדלת הוא נדלק מחדש, שלדעת מרן ז''ל אסור לגוי לסגור את דלת התנור אחר כך, הואיל וכשפתח את הדלת כבה התנור לגמרי ממילא נתבטלה על ידי זה הדלקת הישראל. ואפילו אם נשאר חום בתנור מההדלקה של הישראל יש לאסור. מכל מקום אם אירע הדבר במאפיה או בבית של ישראל יש להקל בדבר, כיון שיש ספק ספיקא.
ז. מן האמור בסעיף הקודם יוצא, שאם הדליק הישראל תנור חשמלי ואירע קצר חשמלי במפסק הזרם במפעל, צריך הישראל להדליק את מפסק הזרם, ואם הפועל הגוי הדליק את המפסק, לדעת מרן ז''ל צריך המשגיח לכבות את התנור ולהדליקו שוב, ואם לא עשה כן, והגוי הכניס המאפה לתוכו המאפה אסור באכילה כדין מאפה גויים.
ח. אם יש ספק אם הגוי הדליק את התנור או היהודי, או שידוע שהגוי הדליק את התנור אבל יש ספק אם זרקו קיסם בתנור להכשירו, המאפה שנאפה מותר באכילה, ויכשירו את התנור מכאן ולהבא.
ט. פת שאסרו, היא פת שמברכים עליה המוציא, ומכל מקום דברי מאפה שעשויים מבלילה עבה שמברכים עליהם בורא מיני מזונות גם הם בכלל פת, אף שאין מברכים עליהם המוציא, הואיל ואילו קבע סעודתו עליהם היה מברך עליהם המוציא נחשבים ונכללים באיסור פת של גוים, ומותרים על ידי אחת מהפעולות הנ''ל, ואפילו אם.
אפו אותם פועלים גויים שעובדים במאפיה או במסעדה של ישראל, יש להקפיד שהיהודי ידליק את התנור וכיוצא בזה, שאף על פי שבזה ישנם כמה ספיקות להקל אפילו ללא הדלקת התנור או השלכת קיסם וכיוצא בזה, מכל מקום אם אפשר שיהודי ידליק את האש או לכל הפחות ישליך קיסם, לכתחילה יש לעשות זאת.
י. מן האמור בסעיף הקודם יוצא, שמלאווח שאפו אותו בתנור או במחבת עם מעט שמן, דינו כדין מאפה ולא כתבשיל ומותר בהדלקת האש בלבד, והוא הדין לפיצה. וגם סופגניות העשויות מעיסה שבלילתה עבה, שמטגנים אותן הגוים בשמן, למעשה דינם כדין מאפה ולא כתבשיל ומותרות בהדלקת האש בלבד. אבל אטריות ופתיתים למיניהם אף שעשויות מבצק קשה, כיון שמבשלים אותם דינן כתבשיל ולא כמאפה, וכן קוגל ופשטידות שעושין מאטריות דינם כתבשיל ולא כמאפה, וכן שקדי מרק שנעשים מחמשת מיני דגן, ומטגנים אותם בשמן, דינם כבישול ולא כמאפה, והוא הדין לכובנה. אבל בקלאוות, וזלאביה (שנקראת בלשון ערבית זנגולא, והיא מין סופגניות שבלילתן רכה, שמטוגנת בדבש), או קטאיף אף על פי שדינם כדין תבשיל, מכל מקום אם הם נעשו במפעלים ובמסעדות של ישראל יש להקל בדבר אף לכתחילה.
יא. עוגה שעיסתה מעורבת מקמח של אחד מחמשת מיני דגן עם שאר מינים שאינם מחמשת מיני דגן, אם כמות הקמח מחמשת מיני דגן שבעוגה היא לכל הפחות שישית מהתערובת דינה כדין מאפה, ואם כמות הקמח היא פחות משישית דינה כתבשיל. ולכן עוגות שעושים אותם מביצים עם קוקוס או בוטנים ויש בהם קמח תפוחי אדמה, דינם כתבשיל ולא כמאפה, ולכן צריך היהודי להניחם בתוך התנור הדולק במקום הראוי להאפות בו.
יב. דבר העשוי מבלילה רכה ומטגנים אותו בשמן אסור משום בישולי גוים. לפיכך, עלים שעושים מהם סיגרים או פסטלים יש בעשייתם משום בישולי גוים, לפי שבלילתם רכה ואין להם תואר לחם. וכל זה בדבר שעשוי לשובע כגון סיגרים וכיוצא בזה, אבל בדבר שעשוי לקינוח יש להקל וליתן לו דין מאפה ולכן אם היהודי הדליק את האש או זרק קיסם המאפה מותר. ומכל מקום אם היהודי הכין את העלים ומילא בהם בשר או תפוחי אדמה שבישלם ישראל, ולאחר מכן טיגן אותם הגוי בשמן אין בהם משום בישולי גויים כלל.
יג. עיסה שבלילתה רכה ושופכין אותה על הכירה ומתפשטת עליה ונאפית דינה כתבשיל, אבל אם יש בכירה גומא ושופכין אותה לתוכה, דינה כמאפה. לפיכך, ה''לחוח'' שעושים אותו על ידי שפיכת בלילה רכה לתוך מחבת עם מעט שמן, דינו כתבשיל ולא כמאפה, מכל מקום כל זה כשעשאו דק מאוד דהיינו כשנים או שלושה מילימטר, אולם באם עביו החל מארבעה מילימטרים ואילך, דינו כמאפה ולא כתבשיל. ובלינצ'ס שעשוי מקמח המעורב עם מים ויוצקים אותו על גבי מכשיר רותח ונאפה מיד, דינו כתבשיל ולא כמאפה שהרי הוא דק מאוד.
יד. פת של גוים הנילושה בביצים, דינה כמאפה שאף על פי שיש בביצים משום בישולי גוים, מכל מקום כיון שהפת עיקר והביצים טפלות לה יש להחשיבה כמאפה. והוא הדין בפת שמשחו על גבה ביצים הרבה.
אבל פשטיד''א (בצק) שמעורב בה חתיכות בשר או דגים או תפוחי אדמה, והחתיכות ניכרות בפני עצמן, או שעשו אותה כמין כיס ומילאוה בשר או דגים וכדומה יש למאפה זה דין תבשיל, ואף על פי שלענין הברכה על הפשטידא הולכים אחר הקמח ולא אחר המילוי שבה, מכל מקום בבישולי גוים לא הולכים אחר שם התבשיל אלא אחר עיקרו, וכיון שעיקרה הוא מבשר וכיוצא בזה שיש בו בישולי גוים, דינה כתבשיל, וה''ה לבורקס תפו''א. ומכל מקום אם המילוי של המאפה היה מבושל על ידי ישראל, כגון שבישל הישראל את הבשר ותפוחי האדמה לפני המילוי, יש לו דין מאפה, ולכן אם היהודי הדליק את התנור או זרק קיסם המאפה מותר. והוא הדין אם לקחו דבר מאכל שהיה ראוי לאכילה כמות שהוא, וציפו אותו בדבר שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא, שאין בזה משום בישולי גויים. לפיכך, אם ישראל טיגן שניצלים או דגים וכיוצ''ב, רשאי הגוי לצפותם אחר כך בקמח או בפירורי לחם ולטגנם, מכיון שהשניצלים והדגים עיקר ואין מניחים את הציפוי אלא בכדי למנוע התדבקות המאכל למחבת.
טו. הגזירה על פת של גוים, לא יכלו רוב הציבור לעמוד בה, מפני שהיא תלויה בחיי נפש, כי על הלחם יחיה האדם. לפיכך חזרו חכמים בהרבה מקומות לצמצם את האיסור והתירו הפת באכילה אף שלא נעשו בה אחת משלש המלאכות הנ''ל, וכגון במקום שאין נחתום ישראל, התירו לקנות פת מנחתום גוי, דהיינו האופה למכור לציבור, והיא הנקראת ''פת של פלטר''. ויש מקילים בזה אפילו כשאפשר לקנות מנחתום ישראל, וכן נהגו האשכנזים, אבל מרן ז''ל שקבלנו הוראותיו סובר כדעה ראשונה שרק במקום שאין נחתום ישראל מותרת פתם. וכל זה דוקא כשהפת הפלטר היא של גוים, אבל פת של ישראל שאפאה גוי, לא נהגו בשום מקום להתיר. וכן פת של בעלי בתים גוים, דהיינו פת שלא נאפית למכירה, אלא לצורך אכילת בני הבית, באיסורה עומדת, כי עיקר הגזירה משום חתנות, שאם יהא מותר לאכול פת של בעלי בתים, יבוא לסעוד אצלם, מה שאין כן כשקונה מן הנחתום שכוונתו לממון, ואין קירוב הדעת. ויש מקילים גם בפת של בעלי בתים, במקום שאין מצויה פת של נחתום כלל, והמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. ומכל מקום אדם שעברו עליו שלשה ימים ולא אכל כלום ואין מצוי במקומו אלא פת של בעל הבית, לכל הדעות רשאי לקנותה.
טז. אף על פי שנתבאר לעיל שהאשכנזים היוצאים ביד רמ''א מקילים לאכול פת של פלטר גוי אפילו כשאפשר לקנות פת מפלטר ישראל, ואילו לדעת הספרדים מותר הדבר באופן שהפת של הפלטר הגוי יפה יותר מפת של פלטר ישראל וכיוצא בזה, מכל מקום נכון ליזהר שלא לאכול בשבת פת פלטר אלא רק פת ישראל שאין זה ראוי לעלות פת שעשאה גוי על שלחן שבת, ולכן גם אותם שמקילים כל השנה לאכול פת פלטר, בשבת לכתחילה יקנו פת ישראל. ומכל שכן שיש להחמיר בזה על פי מה שכתב רבינו האריז''ל שבשבת ויו''ט יש ליזהר שלא להניח על השולחן פת של פלטר גוי, לפי שהככרות רומזים אל אורות עליונים. ומכל מקום מי שגר במקום שאינו מצוי פת ישראל אלא פת של פלטר גוי בלבד, ולא מצא פת פלטר לכבוד שבת, הדבר ברור שרשאי לקנות פת של בעל הבית גוי, אם אין לו לאכול מאכלים אחרים.
יז. אף על פי שבמקום שאין פת ישראל מותר ליקח פת מפלטר גוי, מכל מקום אם הגיע לאותו מקום אופה ישראל כל זמן שהאופה ישראל מוכר פתו אסור לקנות מפת הגוי, אולם הפת שקנה מהגוי קודם שהגיע האופה ישראל מותרת באכילה אף בזמן שהאופה הישראל מוכר פתו.
יח. אף על פי שנתבאר בסעיף ט''ו שמרן ז''ל פסק שבמקום שאפשר לקנות מנחתום ישראל, אסור לקנות מנחתום גוי, מכל מקום כתבו הפוסקים ד' אופנים שהתירו לקנות מנחתום גוי אף כשאפשר לקנות מישראל ועשאוהו כאילו אין נחתום ישראל מצוי, ואלו הן:

א) כשהפת של הפלטר הגוי יפה יותר מפת של פלטר ישראל.
ב) כשהפת של הנחתום הגוי הוא ממין אחר שאין בידו של הפלטר הישראל.
ג) כשהאופה הישראל אינו יכול לספק לכל העיר.
ד) אם כולם יקנו מהאופה ישראל, מחמת הביקוש הרב יעלה האופה את מחיר הלחם.

יט. לא נקראת פת בעל הבית אלא אם כן עשאה הגוי לבני ביתו, אבל אם אפה בכדי למכור דינו כדין פת פלטר שמותר כשאין פת ישראל מצוי. והוא הדין לנחתום גוי שאפה מיני מאפה לצורך עצמו, ואחר כך נתנם או מכרם לישראל שדינם כדין מאפה בעל הבית. וכן אופה גוי שאפה מיני מאפה אפילו קנאם בעל הבית מידו דינם כדין מאפה, וכן בעל הבית שאפה מאפה לצורך בני ביתו אסור המאפה באכילה אפילו קנאם נחתום גוי שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו, אלא אחר האפייה.
כ. אף על פי שנתבאר לעיל שלדעת מרן ז''ל מותר מעיקר הדין לאכול פת נחתום כשאין פת ישראל, או אפילו כשיש פת ישראל וקיים אחד מארבעת האופנים הנ''ל, מכל מקום יש מחמירים על עצמן שלא לאכול כלל פת נחתום גוי כל השנה, או לכל הפחות בעשרת ימי תשובה, ובפרט בזמנינו שאין לקנות לחם, לחמניות, פיתות, רקיקים וכיוצא בזה ממאפיות שאין עליהם השגחה, כי מלבד החשש של אפיית גוים, יש לחוש שמערבים בהם שומן מן החי או שמרחו על תאי התנור והתבניות שומ''ח. וכן יש שמערבים בלחם חלב, אבקת חלב או יין נסך בכדי להטעימו. וכן יש חשש בקמח מגידולי א''י שלא קיימו בו המצוות התלויות בארץ תרו''מ ושביעית. וגם יש פוסקים שכתבו שיש לחוש לתולעים שבקמח במקומות החמים, כשלא מנפים את הקמח. וגם יש עוד הרבה מרכיבים חדשים שמשתמשים בהם במאפיות להתפחת הלחם ולהשבחת טעמו והעשרתו ובכולם יש חששות של כשרות. לכן אף שלחם שעשאו פלטר הותר, בימינו אין לקנות לחם משום פלטר ללא בדיקת מרכיבי הלחם וכשרותם, ובמקום שאפשר אין לאכול לחם כי אם בהכשר והשגחה מוסמכים.
כא. מי שאינו נזהר מפת של גוים ונתארח אצל אדם הנזהר מפת גוים, ועל השלחן יש פת ישראל ופת גוים, והפת של גויים יפה יותר מפת ישראל, רשאי בעל הבית לבצוע על פת הגויים היפה יותר, וכיון שהותרה הפת לבצוע עליה הותרה לכל הסעודה. וכן מי שנזהר מפת של גוים מותר לו לאכול בקערה אחת עם מי שאינו נזהר מפת של גוים, ואף על פי שטעם פת גוים מתערב בפת ישראל או ברוטב באופן שאם יטביל אחר כך פתו יהיה בו טעם של פת גוים, אינו חושש שלא גזרו חכמים על טעם הפת אלא על הפת עצמה.
כב. מי שנזהר מפת של גוים ואוכל עם שני אנשים או יותר שאוכלים מפת של גויים, מותר לו לאכול מפתם מפני שיש לחוש שאם לא יאכל משלהם יבואו ח''ו לידי איבה וקטטה. ודוקא אם הם ישראלים, אבל אם הם נכרים אסור לאכול מפתם אף אם יש חשש איבה.
כג. מי שנזהר מלאכול פת פלטר כשיש פת ישראל לפניו והוא בדרך, אם הוא יודע בבירור שיכול להשיג פת של ישראל עד ד' מילין (שהם 72 דקות) בכיוון הליכתו, ימתין מלאכול פת עד שיגיע למקום שיש פת ישראל, במה דברים אמורים כשהתחיל לילך ומשם עד מקום חנייתו יש 72 דקות, אבל אם חנה במקום אחד אף על פי שממקום זה לחניה הבאה שיש בה פת ישראל יש 72 דקות, מכל מקום הרי עכשיו אינו הולך לשם ואין צריך לחכות אלא אם כן מצויה פת ישראל במרחק שאינו עולה על 18 דקות הליכה. וכן אם אינו הולך באותו כיוון או שהפת של ישראל מאחוריו ויצטרך לחזור לאחוריו, אינו צריך ללכת אלא 18 דקות. ואין חילוק בכל זה אם הולך או נוסע במכונית שלעולם מחשבים לפי משך זמן הנסיעה ולא לפי המרחק. והוא הדין אם היהודי יושב בביתו שאין צריך לילך 72 דקות, שדינו כחוזר לאחריו שמספיק 18 דקות, ואם מרחק ההליכה גדול מ 18 דקות מותר לו לאכול מאפה שאפאו גוי.
כד. מי שהיה בדרך ואכל פת גויים בהיתר (כפי שנתבאר בסעיף הקודם), והגיע לביתו בשעה מאוחרת בלילה ונשארה לו פת גויים ממה שקנה בדרך, ואין באפשרותו להשיג פת של ישראל כיון שהחנויות סגורות בשעה זו, מותר לו לאכול מפת גוים שהביא עמו מהדרך. מכל מקום אם יש לו פת ישראל בביתו, יאכל פת ישראל, אף על פי שעל ידי זה תלך פת הגויים לאיבוד, ואין לחוש בזה לאיסור של ''בל תשחית''.