תושב חוזר - מסלול • 04.12.2016
תושב חוזר
נבו זיו
המוח הוא סוכן נסיעות חלקלק, אף פעם לא כדאי להאמין לו. כשאנחנו בטיול ולפתע עולה במוח המחשבה שקוראים לה "הייתי מת לגור כאן לתקופה", הוא יתמוך בחום, אבל במקביל תמיד ימליץ לדחות את החלום טיפ־טיפה: עד שהדברים בחיים יסתדרו, עוד כמה שנים, גג בפנסיה, מקסימום בגלגול הבא. זו יכולה להיות פנטזיה על שנה בכפר הודי מול ההימלאיה, על חופשה בלתי נגמרת באי תאילנדי, על לימודים בעיר אירופית תוססת, או סתם על ניסיון לגור ביפן — היא תמיד נראית טוב, ותמיד נשלחת למחסן הפנטזיות המתפקע.
קובי יפרח הצליח להתל במוח שלו. "לפני שנה בערך נסעתי למרוקו לטיול, ומפה לשם נתקעתי שם", הוא מתחיל כך, ולרגע זה נשמע כמו עוד מוצ'ילר אחרי צבא שאוהב יותר מדי את הגסט־האוס שעליו נפל, אבל זה לא המקרה. "אני בן 34, מדימונה במקור. בחמש השנים האחרונות הייתי סמנכ"ל של עמותת 'איילים' (לחיזוק ההתיישבות בנגב ובגליל). העמותה נקלעה לקיצוצים, אז אמרתי שזה הזמן שלי להמשיך בחיים ולצאת לשלושה חודשים במרוקו, טיול שתמיד חלמתי עליו. הגעתי, ושכרתי דירה קטנה ונחמדה במרקש עם זוג חברים וילדה – שתהיה בסיס האם וממנה נצא לטיולים. טיילנו בהרי האטלס, בעיר אסאווירה, בעמק האוריקה, שלושה חודשים במרקש והסביבה. בשבתות ובזמן מנוחה הכרתי את הקהילה היהודית במקום, 150 יהודים חמים, פתוחים ומקבלים, בראשות נשיא הקהילה ג'קי קדוש. ראיתי אותם בבתי הכנסת, באירועים קהילתיים, בחנוכה. הזמינו אותנו לארוחות שבת אצלם, שאלו על ישראל, והתחברנו".
"לפני שהקמנו את המוזיאון הגיעו 60 תיירים בשבוע. היום מגיעים 400. מדי שנה מגיעים למרקש 50 אלף תיירים ישראלים, אבל רוב המבקרים בבית הכנסת הם מוסלמים ונוצרים מכל העולם"
ואז מה קרה?
"שמתי לב שיש בעיר אתר יהודי תיירותי חשוב שמתפספס. הקהילה היהודית קיימת פה משנת 1200. ב־1492 הגיע גל גדול של מגורשי ספרד, שמילאו את צפון מרוקו, וקומץ מהם ירד לדרום. הקבוצה שהגיעה למרקש רצתה להתחבר לקהילה המקומית העתיקה, אבל התפילות והמנהגים היו שונים, אז הם בנו להם בית כנסת משלהם שנקרא, בעברית, 'המגורשים', סלאת אל־עזמה. ועד היום, 500 שנה, מתפללים בו כל יום. אמא שלי היא יוצאת מרקש, אבא שלי מפס. אני דובר השפה מהבית. כשסיפרתי לסבתא שלי על בית הכנסת, היא אמרה שהיא זוכרת אותו. בשנות ה־50 זה היה בית כנסת מרכזי מאוד בחיים שלהם – פה היו שוחטים ביום כיפור לפי מנהג הכפרות, ופה למדו 400 תלמידים מהרי האטלס כל שנה. לפני כמה שנים בית הכנסת עבר שיפוץ גדול על ידי הקהילה, אבל הרגשתי שזה לא מספיק, שחסר מישהו שיספר את הסיפור של הקהילה היהודית פה. הבנתי שיש פוטנציאל טוב שהקהילה כאן מפספסת. ואז באתי אליהם בהצעה – להפוך חלק מבית הכנסת למוזיאון שיספר את הסיפור של הקהילה היהודית במרקש. לקח זמן, ולאט־לאט הוכשרו הלבבות והם אישרו לי".
בית הכנסת. כבר 500 שנה מתפללים בו כל יום | צילום: גילה כהן
מבקרים מאיראן ועיראק
וכך, תייר המגיע כיום לבית הכנסת יכול לקבל מידע אודות הקהילה היהודית בעבר ובהווה ועל בית הכנסת ותפקידו בתולדות הקהילה. על הקירות תלויות כ־200 תמונות, חלקן ישנות מאוד, עם הסבר בשלוש שפות על כל אחת. התמונות נאספו מאנשים פרטיים בקהילה, ממשרדי הקהילה, מחברים בקבוצה של יוצאי מרקש בפייסבוק ועוד. בחדר שהוא כיתת לימוד לדוגמה מוצגים דפי לימוד ולוח מלפני כ־60 שנה, ספרי גמרא ותמונות משותפות של תלמידי בית הספר במרקש. חדר נוסף מוקדש לקהילות היהודיות בהרי האטלס.
חדר שלישי מוקדש למוזיקאים ולמשוררים היהודים של מרקש, שהקהילה שלה הייתה עשירה בתרבות של שירה ופיוט. כאן, בין היתר, הודפס ספר "שיר ידידות" השייך לשירת הבקשות (אוסף פיוטים המושרים בבית הכנסת לפני תפילת שחרית, בעיקר בשבתות ובחגים). יש במוזיאון ספר תורה מלפני 300 שנה, מטבעות כסף ששימשו את יהודי הרי האטלס למסחר ועליהם מוטבע מגן דוד, מטבעות מלפני 150־100 שנה ועוד.
"לפני שהקמנו את המוזיאון הגיעו 60 תיירים בשבוע לבקר בבית הכנסת. היום מגיעים בסביבות 400. ואני פה, בהתנדבות, משתדל לספר את הסיפור", אומר יפרח. "תייר שנכנס מקבל תמונה של הקהילה היהודית במרקש לאורך השנים ובהווה. מדי שנה מגיעים לעיר הזאת 50 אלף תיירים ישראלים, אבל רוב התיירים הם לא יהודים, אלא מוסלמים ונוצרים — מאיראן, מצרים, עיראק, אלג'יר, מכל העולם. מעניין אותם לראות איך קהילה יהודית חיה באזור שהיה יהודי פעם, ופתאום הם נזכרים שגם אצלם גרו יהודים. כל שבוע מגיעים לבקר בבית הכנסת סטודנטים מאוניברסיטת מרקש שלומדים ארכיטקטורה ובאים לראות את המבנה של בית הכנסת, ויש גם כאלה שבאים במסגרת לימודי דתות כדי ללמוד על אורח החיים היהודי.
השוק במרקש. יפרח גר מעליו ומסתובב בו כל יום | צילום: גילה כהן
“אגב, יש פה ארגון שנקרא 'מימונה קלאב', של סטודנטים מוסלמים שהחליטו להקים אגודה שהמטרה שלה היא לשמר את הסיפור היהודי־הערבי שהיה במרוקו. אנחנו פועלים יחד, והמטרה היא שבית הכנסת יהיה חלק ממרכז בין־תרבותי ובין־דתי. עכשיו אני עוסק יחד עם אנשי הקהילה ועם איזק אוחיון, שמנהל את בית הכנסת מטעם הקהילה, בשימור בית העלמין היהודי, שהוא הגדול ביותר במרוקו – יותר מ־20,000 קברים שמעידים על ההיסטוריה הארוכה של יהדות מרקש".
קוסקוס, מופלטה ותה מרוקאי
מרקש נחשבת ליפה ולמרתקת שבערי מרוקו, וב־2015 היא נבחרה על ידי משתמשי Trip Advisor ליעד מספר אחת לביקור בעולם. אין בה את הבלגן של קזבלנקה ולא את הרשמיות של רבאט, אבל מרקש, שניצבת למרגלות הרי האטלס, מייצגת את הרוח המרוקאית יותר מכולן. "זו עיר שיש בה בסביבות 4 מיליון תיירים בשנה", מעדכן יפרח.
כיהודי וישראלי נעים לך לגור שם?
האיטליז הכשר האחרון במרקש | צילום: מתוך אלבום משפחתי
"מאוד. אין מה לחשוש. זו עיר בינלאומית שיש בה הכל. כולם פה יודעים שאני יהודי, ואין עם זה שום בעיה. בית הכנסת נמצא ברחוב 'תלמוד תורה', וככה גם המקומיים המוסלמים קוראים לרחוב. יש פה המון כבוד והבנה אחד לשני. עולים למונית ואומרים שאנחנו יהודים או ישראלים, ויש קבלת פנים יפה, כי הם מכירים את העבר היהודי של מרוקו".
תאר לי איפה אתה גר.
"הדירה שלי נמצאת ברחוב טוארג, מעל השוק של מרקש. מהחלון רואים את כל השוק ואת הכניסה לגטו היהודי. השוק היה כולו יהודי בעבר, לפני 60 שנה. היו פה ארבעה בתי כנסת. אני קם בבוקר ויוצא לשוק, להמולה. הולך לבית הכנסת, שפעיל כל יום משבע וחצי. ואז יש ארוחת בוקר בבית הכנסת. יש פה אישה מקומית, לא יהודייה, שגרה ושומרת על בית הכנסת, והיא מכינה למתפללים ביצים, שמן זית, לחם מהפראנה (התנור). אני אוהב לאכול את ה'משימנה' – סוג של מופלטה עבה עם דבש וחמאה, עם כוס תה מרוקאי. יש קוסקוס מרוקאי כמובן, ויש מעקודה: לחם חם שיוצא מהפראנה ומכניסים לתוכו ביצה ותפוח אדמה עם הרבה שמן זית והמון מלח – חוויה. אני שומר על כשרות אז אני נמנע מלאכול בחוץ, אבל אצל משפחות יהודיות פה אני אוכל, ויש שפע שאין כמוהו. כדי להתפרנס אני מדריך תיירים בעיר או בהרי האטלס, ישראלים ויהודים אמריקאים, וגם מלמד ילדים לבר־מצווה – הכנה להפטרה, תפילין, יהדות ועברית".
חיים טובים.
"במרוקו יש המון נחת. הכל פה על זמן אפריקה. אתה לא מתעסק כל היום במחשבות. אתה שואל בן אדם מה השעה, הוא שואל 'למה?' - זו ההתנהלות. זה גורם לחשוב מה חשוב ומה לא חשוב".
יש עוד כמוך, ישראלים שמגיעים ונשארים?
"אני מכיר חמישה פנסיונרים שחזרו לגור פה במרקש, ואני לא יודע כמה חזרו לקזבלנקה, שהיא יותר גדולה. הם נולדו כאן, עלו לארץ, יצאו לפנסיה, רצו חיים שקטים וחזרו לכאן. יש כאלה שלא מיצו את החיים פה, כי הם יצאו ממרוקו כילדים, במהירות ובלחץ, אז הם באים להשלים את הפער".
ואיך השלטונות מקבלים ישראלים שנשארים?
"בגדול, חזרה של יהודים מרוקאים למרוקו מתקבלת בשמחה. הם יודעים שזה נכס — תרבותי, תודעתי. הם לא רואים אותנו כישראלים. מבחינתם זה יהודים. אצל המרוקאי, ברגע שנולדת במרוקו או ההורים שלך מרוקאים – לפי החוק אתה מרוקאי. הדבר הראשון זה איפה נולדת. יש חוק 'אלוהים, המולדת והמלך', שלושת הדברים שמחזקים את הקשר למרוקו. אנחנו היהודים מאמינים באותו אלוהים כמו המוסלמים, המולדת שלנו היא מרוקו, והמלך מבחינתנו הוא המלך שלנו ואנחנו מעריצים אותו באהבה, אז הם מסתכלים עלינו כעל מרוקאים".
בטח שמעת על ועדת ביטון. אחת ההמלצות שעלו בה היא להוציא משלחות של תלמידים למרוקו.
"הלוואי. אני פה יותר משנה ולמדתי דברים שלצערי במערכת החינוך לא שמעו עליהם. ובית הספר שלמדתי בו היה כולו מרוקאים וספרדים. למשל, פרעות התריתל בפס. שמעת על זה פעם? 30 אלף יהודים איבדו את בתיהם, 51 יהודים נהרגו. זה קרה ב־1912, בזמן שהצרפתים תפסו את השלטון. היו פה עוד המון פרעות. למה לא לומדים על זה במערכת החינוך?"
עוד רעיון שעלה זה ביקור בקברי צדיקים.
"במרוקו קבורים יותר מ־500 צדיקים, רובם הגדול בהרי האטלס. אלה שליחי דרבנן שהגיעו מארץ ישראל או ממקומות אחרים כדי לאסוף תרומות. חלקם השתקעו פה לכמה שנים, נפטרו, ואחרי הפטירה התפתח פולחן סביב הקבר שלהם, עם סיפורי נסים. יש פה כל שנה ארבע הילולות גדולות. הלכתי להילולה שהתקיימה בחנוכה, ג' בטבת, של רבי דוד בן־ברוך הכהן אזו"ג, שליח דרבנן מארץ ישראל. עד היום הנינים שלו חיים בקזבלנקה ומארגנים את ההילולה".
איך זה נראה?
"מי שמגיע חושב שהגיע למקום הזוי. אחרי נסיעה של חמש שעות ממרקש ועוד חצי שעה בתוך שדות וכפרים ונחלים, מגיעים למתחם מטורף – 450 חדרים לעולי רגל בחינם. כל חדר עם מטבח, מצעים, שולחן, כלי רחצה, הכל כדי להיות בשבעת ימי העלייה לרגל. אתה עובר חוויה מיסטית מדהימה. בימי ההילולה שוהים במתחם בסביבות אלף איש מצרפת, מרוקו, קנדה, ארה"ב וישראל. זה מתחיל כשמקבלים את המושל של האזור עם קצינים ואנשי משטרה, יש שחיטה של כבשים ותפילה לשלום המלך והמלכות והמדינה. כולם עם בגדים מסורתיים, יהודים ומוסלמים. ואז יש סעודה משותפת ענקית. בסביבות חצות פותחים את הדלת למתחם הצדיק, ושם מתקיימות תפילות עד הבוקר. וכל הזמן מלא אוכל ושירה ומוזיקה, כל היום ספינג'ים ובשר על האש".
לא רצים לשום מקום
אז למה רק קובי יפרח יכול? מה מונע מאדם שהתאהב במקום בו הוא מטייל פשוט להישאר בו? הרי זה מה שאנשים עושים בטיולים אחרי צבא. נכון, יש עבודה וקריירה וילדים, ובעצם אולי זה עונה על השאלה, ובכל זאת – איך ניתן לראות את החיים מבעד לכל אלו ולנסות להגשים כזה חלום? ליפרח יש תשובה עם מלכוד: "כדי לקבל החלטה להישאר אתה צריך להיות שם מספיק זמן. רק אחרי חודש־חודשיים במרוקו הבנתי שזו המהות – קודם כל תחיה, תרגיש טוב, תהיה בן אדם, אחר כך תרדוף להשיג בית, רכב גדול ומשרה שווה. פחד מונע מאנשים לעשות את זה. לי היה את החלום הזה, את השריטה הזאת, מגיל 18, לחיות שנה במרוקו, אבל בארץ חיים במטרה להספיק, להגיע, לאגור, וקשה מאוד לוותר על קידום ועבודה טובה. ואולי צריכה להיות גם משמעות, אידיאל, אולי אפילו ביזנס, לא סתם להישאר ולהסתלבט. אפשר להסתלבט כמה חודשים, אבל אחרי זה נעלם".
מה ההורים שלך אומרים?
"מבינים את זה. כי אני חי את מרוקו הרבה שנים בנשמה, בהוויה שלי ובתחביבים שלי — אני מתעסק בשירה ופיוטים ובשימור המורשת. למדתי אצל רבי חיים לוק במכון "יד בן־צבי", הייתי במקהלת הפיוט ארבע שנים. אני מרצה על מרוקו ב'למטייל', מעביר סדנאות על פיוט בכל מיני מקומות. למימונה אצלנו בבית מגיעים יותר מ־500 איש. אני מסורתי דתי, חובש כיפה. פה אני חובש כובע, כי כמו שאצלנו יש מטורללים, גם פה יש, אבל הרוב לא כזה".
איפה יותר טוב לחיות, בישראל או במרוקו?
"במרוקו, הרבה יותר. קצב החיים מאוד איטי, לא רצים לשום מקום, הכל מאלוהים, והכל צריך להיות בנחת. מובן שיש בזה יתרונות וחסרונות. אנשים פה לא רצים לקנות רכב ובית ולא אחרי משכורת טובה, אין לחץ ושיח פוליטי קשה. טוב לחיות פה, אבל כמו שאומרים - אין על הארץ, בסוף זה הבית".
לא אמרת לעצמך חלאס, צריך לחזור?
"אני אומר את זה לעצמי, אבל משהו בי עוד מושך להישאר. קשה ומפחיד לחזור לארץ, למציאות, לקצב החיים, ואני עוד לא מרגיש שסיימתי את השליחות. אני יודע שאצטרך לחזור מתישהו בקרוב, להתחתן ולבנות את הבית שלי".
לא בורח?
"אני בורח למי שאני. אני מרגיש פה כמו בבית. לא בורח מהמציאות, אלא בורח לעבר מקום יותר אותנטי שבי. יש הרגשה שאני עושה משהו משמעותי"
